שון מולין - www.seanmolin.com/Getty Images האלכוהוליזם של החבר שלי התגנב עלי. הוא היה חמקמק כמו דוב ענק על גלגיליות גלגל על טמבורין, אבל עדיין הצלחתי לשמור על הכחשה מתעלמת מהגישה שלו. הסימנים המספרים היו שם כולם: שינויי מצב הרוח הבלתי צפויים, לוח השינה הבלתי יציב, ידיו הרועדות, והבוטה מכולן - נטייתו לשתות כשהתעורר. פשוט חשבתי שהוא אדם מאוד רגשי, אמן. רק לאחר מספר שנים של היכרויות איתו התחלתי להאמין הוא היה אלכוהוליסט רציני .
למה לא ראיתי? אולי בגלל המאבק שלי. כשפגשתי את ריי* בשנת 2007, הייתי בזריקות אחרונות של קרב בן 16 שנה עם אוכל. הפרעת האכילה שלי התחילה כנער, כשתזונה תמימה השתנתה אנורקסיה מלאה . התאוששתי מזה רק כדי לעבור לעולם הבולימיה, שיציק לי בשלוש מדינות, שתי אשפוזים בבית החולים, עוד הרבה תוכניות טיפול חוץ-חולות ונישואים שכמו רוב האוכל שלי ירדו לטמיון. (הנה 11 סימני אזהרה מוקדמים לגירושין שרוב האנשים מתגעגעים אליהם).
ריי בישל לי ארוחות נפלאות בכל כך הרבה אהבה, והוא עזר לי לראות באוכל משהו חיובי. הוא הפנה אותי לתחומי עניין חדשים, ספרים חדשים ומוזיקה חדשה. לאט לאט הבנתי שאני לא צריך יותר בולימיה. פשוט הייתי צריך אותו.
האהבה שלי אליו גרמה לי לשאננות. משטר הוויסקי הרגיל שלו ליום התרחב לבקבוק של 750 מ'ל ליום, ולאחר מכן לבקבוק הוויסקי הזול של 750 מ'ל פלוס חצי ליטר ג'ק דניאלס.
באביב 2015, היינו בחופשת אי. ביום השלישי שלנו שם הוא התעקש לנסוע מהמלון שלנו לחוף הים, והוא לא שתה משקה באותו בוקר. זה היה מהלך יוצא דופן עבורו וזה שימח אותי. התרגשתי שהוא מתכנן לבלות את היום מפוכח, נושם את האוקיינוס.
הלכנו עד קצה המים, טבלנו את בהונותינו וניגשנו עד לשוקיים. הזרם לא היה חזק, אבל הוא הפריע לו. תפסתי אותו, ניסיתי לגרום לו לעמוד, והבחנתי שידיו רועדות כמו שלא ראיתי מעולם.
בשעות הערב המוקדמות הוא שוב התחיל לשתות, אך פרק הזמן שהלך ללא אלכוהול גבה מחיר. בסביבות השעה 22:00 הלכנו אל 7-Eleven הסמוך למלון, בחיפוש אחר חטיפים. חיפשתי דגנים כששמעתי אותו קורא בשמי.
רצתי אליו וראיתי שעינו הימנית בולטת מראשו ודם יוצא מהפה והאף. ראשו החל לרעוד עם נטישה נוספת, וראיתי אותו מתחיל ליפול. הייתי כל כך מפוחד. קראתי: 'הישאר איתי!' כשנפל לאחור לתוך ארון הממתקים.
בחדר המיון, הרופא אמר לנו שלריי יש כבד מוגדל, וכי ההתקף שלו נובע גמילה מאלכוהול . הוא נתן לריי מרשם ל- Librium, בנזודיאזפין, למניעת התקפים נוספים. 'זה לא יהיה קל, אבל אם לא תפסיק לשתות, הדבר הזה יהרוג אותך', אמר הרופא. (תסתכל על אלה 6 סימנים שהכבד שלך כושל .)
הליבריום עבד כ -24 שעות, ואז ריי הפסיק לקחת את זה. התחננתי והתחננתי. גנבתי את בקבוק הוויסקי שקנה בחנות המשקאות כשהוא תנומה ושפכתי אותו לטמיון. זה לא הועיל. כשריי רוצה לשתות, אין דבר בעולם הזה שיכול לעצור אותו.
סבסטיאן קאוליצקי/Getty Images מספר חודשים לאחר הטיול ניסיתי לשכנע אותו לקבל עזרה. הוא אמר שהוא רוצה להתחדד בכוחות עצמו, שעבד כשבוע לפני שחזר. אחר כך ניגש לרופא שרשם לו Naltrexone, שאמור היה להוציא את ההנאה מהשתכרות. זה גרם לריי לבחילה ולא קוהרנטית, וגרם להזיות.
אלה היו חלק מהשבועות הגרועים בחיי. ריי נהיה נואש ונזקק. הוא לא יכול היה לעמוד בשבילי להתרחק ממנו. היה צריך להחזיק אותו כל הזמן. הוא היה הזוי ולא היה הגיוני כשדיבר. זה היה כאילו החבר שלי כבר לא היה, ובמקומו היה אדם אחר, ילד שלא יכול היה לדאוג לעצמו. לא יכולתי לעבוד; לא יכולתי לראות את החברים שלי. הייתי אומלל.
באוקטובר 2016 הוא הסכים להיכנס לגמילה בבית חולים ליד הבית שלנו. הוא היה מאושפז במשך שבוע, ולאחר מכן פיכח במשך שישה חודשים.
מספר דברים השתנו מיד. לאחר שנים של ניווט בחיים דרך בריחות השיכורים המטורפות שלו ורגעי הייאוש שלו, נרגע פתאום. הוא היה שקט, רפלקטיבי, ולמעשה הקשיב לדברים שאמרתי במקום לדבר תמיד עלי. (האם יש לך בעיית אלכוהול? להלן 5 סימנים .)
אבל היו גם שכבות חדשות מטרידות להתמודד איתן. בין הפסקת השתייה לבין נטילת תרופות נגד חרדה, התשוקה שלו למין נעלמה לחלוטין (מחלה היא אחת מ -8 הפעמים שמערכת יחסים נטולת מין היא תקינה לחלוטין). אצל ריי הופיע גם מלנכוליה, חוסר תקווה קודר.
ואז, לאחר שישה חודשים, מצאתי בקבוק מתחת לכיור. מאוחר יותר מצאתי אחד מאחורי המיקרוגל. מצאתי בקבוקים בארונות, מתחת למדרגות. מצאתי אותם בפח המיחזור. התחלתי למצוא אותם מדי יום. לא משנה כמה פעמים התעמתתי איתו בעניין, הוא התעקש שזה לא עניין גדול, שזה לא היה כמו קודם. אבל עד מהרה זה היה גרוע מבעבר, כי הוא ניסה, להסתיר, להסתיר זאת ממני. (הנה מה שאתה צריך לדעת על משבר האופיואידים באמריקה מ- Prevention Premium).
ריי ניסה להתחדד שוב בכוחות עצמו. זה עבד כמה ימים. הוא חזר לגמילה, והוא היה מפוכח במשך שבוע. אבל התברר לי שאין לו אינטרס להפסיק לשתות. הוא אוהב יותר מדי את הוויסקי שלו.
החברים והמשפחה שלי אמרו לי לעזוב אותו. הצטרפתי לקבוצות מקוונות וגרמו לנשים לספוג אותי שהתלות המשותפת שלי הורגת אותו. הדרך היחידה שהוא ישתפר, אמרו, היא שאנתק אותו.
אבל אני אוהב את החיוך המתוק שלו ואת הזרועות החזקות שלו. אני אוהב את האוכל שהוא מבשל לי ואת התשוקה שלו לשירה ולספרות. אני רוכב על גלי העליות והירידות שלו עכשיו.
אני מקווה שיום אחד הוא יגיע, שהוא יחליט לחזור לטיפול ובאמת להישאר עם זה הפעם. אני חושש שיבוא יום שבו הגוף שלו יכבה ושאצטרך לטפל בו בדרכים החורגות ממה שאני כבר עושה. אני מפחד מהכבד שלו, ומה יקרה כשסוף סוף הוא יתחיל להיכשל. אני יודע שזה באופק, וכמו גל שמתקרב אלי, אין לי כוח לעצור את זה.
*שמות השתנו.
